הסינרגיה הישראלית

האקו-סיסטם הטכנולוגי, הנשען על החיבור הסינרגטי בין האקו-סיסטם הטכנולוגי, הנשען על החיבור הסינרגטי בין האקדמיה, התעשייה והצבא, מביא לידי מיצוי-שיא את היתרון היחסי של הכלכלה הישראלית בתשתיות טכנולוגיות והון אנושי. אך כדי להבטיח את המשך שגשוגו חובה להגדיל את ההקצאה הלאומית למו"פ.

השילוב בין הצבא והתעשייה בישראל הוא חיבור ותיק ששורשיו עוד בשלהי שנות ה-40' של המאה הקודמת. במהלך ההכנות של ארגון "ההגנה" לקראת פלישה ערבית צפויה, התברר כי האמריקאים הטילו אמברגו על מכירות נשק לאזור והדבר אילץ את ישראל לחפש מקורות נשק חלופיים וגם לפתח תעשייה צבאית בייצור עצמי. דוד בן-גוריון, שראה את הנולד והיה חסיד גדול של פיתוח טכנולוגי-מדעי, דחף אז גם להקמת חיל המדע כדי שחייליו יאתרו פתרונות מהירים לצרכים הצבאיים הבוערים.

בהמשך, בשנות ה-50', הוקמו התעשיות הביטחוניות, ומה שהחל בסדנאות פרימיטביות בחצרות הקיבוצים ובמוסכים לבדיקת מטוסים הפך לחברות ענק בחזית הטכנולוגיה העולמית. מאז התפתח בישראל חיבור סינרגטי רחב היקף בין המערכת הצבאית לבין המערכת התעשייתית. זה בא לידי ביטוי לא רק בהיענות של התעשייה לצרכים הצבאיים, אלא ובעיקר בזיקה הדדית טכנולוגית שהפכה למכפיל כוח.

במבצע "צוק איתן" נחשפה במלואה עוצמתה הטכנולוגית של ישראל. אלה היו לא רק מערכות "כיפת ברזל", "מעיל רוח" ו"שרביט קסמים" (העתידה להיכנס לשירות בקרוב) החשובות כשלעצמן, אלא גם סדרה ארוכה של אמצעי גילוי, זיהוי, איתור ושליטה מרחוק, לצד פצצות חכמות, מערכות לראייה דרך קירות ומערכות אלקטרוניות רבות נוספות המשובצות בכלי הלחימה, שהדגימו את עליונותו הטכנולוגית של צה"ל.

עוצמה טכנולוגית זו מאפשרת לישראל לפעול מרחוק, לחסוך אבידות, לדייק במטרות, למנוע פגיעה בצדדים בלתי מעורבים ולהשיג יכולת גמישות ותמרון רבה יותר, הן בהיבט הצבאי והן בהיבט המדיני. היום, כשישראל הפכה למעצמה צבאית-טכנולוגית (ולייצואנית הנשק החמישית או השישית בעולם) קשה להאמין עם אילו קשיים ואתגרים התמודדנו בראשית הדרך. אך במבט לאחור ראוי להדגיש כי מעבר לתושייה העצמית, הצלחת הפיתוח הטכנולוגי הצבאי נסמכה על שני רכיבים שחברו להם יחדיו – המחסור (והמצור) וההון האנושי.

מוקדי ידע לאומיים

התרומה של צה"ל לפיתוח הטכנולוגי האזרחי בישראל היא רבת מימדים. היא נובעת גם מהעובדה שצה"ל הוא ארגון שתמיד היה פתוח לאימוץ חידושים טכנולוגיים. כך למשל, צה"ל היה אחד הארגונים הראשונים בעולם, אשר רכש, התקין והפעיל את המחשב הראשון מהדור השני (דור הטרנזיסטורים), בנה מראשיתה תשתית ידע והכשרה בתחום טכנולוגיית המידע ברמה בין-לאומית והציב את מדינת ישראל מראשיתה ועד ימינו אלה, כמדינה מובילה בשימוש במחשבים.

הגופים הטכנולוגיים בצה"ל כוללים אלפי אנשי טכנולוגיה מכלל המגזרים: מהנדסים במגוון המקצועות (חשמל, מחשבים, תעשייה וניהול), מתמטיקה ומדעי המחשב, הנדסאים וטכנאים (אלקטרוניקה, תעשייה וניהול (תוכניתנים, מפעילי מחשב, מנחי יישומים ומדריכי יישומים). אנשי התקשוב בכלל המקצועות ובפרט בתחומי ההנדסה ומדעי המחשב, רוכשים במהלך שירותם ידע ייחודי וניסיון מעשי עשיר. בזרועות צה"ל השונות קיימים מזה שנים רבות מוקדי ידע רבים, חלקם מוקדי ידע לאומיים ייחודיים. חלקם של המשרתים במוקדים אלה משתחרר משירות בצה"ל לאחר מספר שנים מועט, וחלקם פורש מצה"ל לאחר שנות התפתחות והתנסות בתחומים רבים ומגוונים. בוגרי צה"ל מתחום זה מביאים איתם מטען עשיר של ידע, ניסיון ויכולות ייחודיות המעשירים, תורמים ומשתלבים בתעשיית ההיי- טק בישראל. כולם יודעים שצ'קפוינט, קומברס ונייס לא היו קמות ללא הרקע הביטחוני של מייסדיהן.

מערך המחקר והפיתוח הביטחוני בארץ מבוסס על שיתוף פעולה בין שלושה נדבכים: חילות וזרועות צה"ל המגדירים את צרכיהם באמצעי לחימה, גופי תכנון וניהול מו"פ במשרד הביטחון וצה"ל, התעשיות הביטחוניות (רפא"ל, תע"א, תע"ש ועוד) ומוסדות מחקר בהם מבוצעות עבודות המחקר והפיתוח. כמות הידע שאצור במערכות אלה הוא עצום והשימוש בו לא מוגבל לצרכי מערכת הביטחון עצמה. לא מעט מהידע מתורגם לשימושים אזרחיים ובכך משמש כמנוף כלכלי רב-חשיבות. אח הודגמאות המובהקות בהקשר זה היא כמוסת הצילום הזעירהת של גיוון אימג'ינג שפותחה על בסיס ידע שפותח ברפא"ל.

למעשה, מערכת הביטחון מהווה חממה חסרת תקדים במונחים עולמיים לטיפוח הון אנושי טכנולוגי. אחרי הכל, יחידות העילית של צה"ל מגייסות את מיטב הנוער ומעבירות אותו במנהרת הזמן ישירות לחזית הטכנולוגית העולמית ולעיסוק בפיתוח טכנולוגי מן המתקדמים בתבל. לצד מרכזי הפיתוח הזרים וחברות הסטרט-אפ, המקום האמיתי בו מבוצע מו"פ בהיקף גדול במדינת ישראל הוא מערכת הביטחון.

התוצאה של ההשקעה בפיתוח הצבאי-טכנולוגי הניבה תוצרים אנושיים, הנדסיים וטכנולוגיים יוצאי דופן, כאשר מרבית מיוצאי מערכת הביטחון ויחידות העילית של צה"ל, כגון 8200, מאיישים אחר כך את שורות חברות ההזנק שקמות בישראל במספרים שאין להם אח ורע בעולם.

התרומה הממשלתית

נקודות ההשקה בין הצבאי לאזרחי הן רבות, אך כך גם הזיקה שבין האקדמיה לתעשייה, שנשענת על חיבור ותיק. בישראל פועל מנגנון משומן של העברת טכנולוגיה המופעל על-ידי חברות המיסחור, שפועלות כזרועות הארוכות של אוניברסיטאות המחקר והמכללות. חברות אלה מסייעות בתרגום מחקרים בסיסיים למחקרים יישומיים ומצליחות למסחר את הפטנטים, שמקורם במעבדות המחקר האוניברסיטאיות וזאת על-ידי מכירתם לחברות עסקיות. חברות המיסחור הישראליות נחשבות שיאניות במיסחור פטנטים ומצליחות למסחר כמחצית מהפטנטים שנוצרים בין כתלי האקדמיה – הישג שיא בקנה מידה בין-לאומי.

ברקע הדברים עומדת הממשלה, שתמכה בפיתוח מגזר ההיי-טק הישראלי מראשיתו – אם בתוקף ההשקעות בפיתוח הצבאי-טכנולוגי, דרך תקציב הביטחון, אם בהקצאת תקציבי מחקר לאקדמיה ואם באמצעות מתן תמריצים ליזמים דרך המדען הראשי. הממשלה אף הקימה את תשתית ההון סיכון הישראלית באמצעות קרן "יוזמה". תקציב המו"פ בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם אם כי מוכרחים לומר כי ההקצאה הממשלתית נשחקת עם השנים.

צריך להבין שההצלחה הישראלית בתחום ההיי-טק בשלושת העשורים האחרונים היא אחת מהמנועים החזקים של הצמיחה והשגשוג במשק הישראלי. בלעדיה ספק אם היינו מגיעים לתוצאות המרשימות בתחומי הצמיחה, היצוא, ההכנסות ממטבע זר והתעסוקה, שלא לדבר על מעמדה הבין-לאומי של ישראל בעולם כ"אומת הסטרט-אפ", דבר שמשך לכאן השקעות זרות. להצלחה זו אבות רבים, אך אין ספק שלפעילות הממשלתית, שדחפה קדימה את סקטור ההיי-טק, היה משקל רב.

התרומה הממשלתית נמשכת גם היום, אלא שעכשיו היא מנותבת גם כדי לקדם יעדים של פיתוח אזורי. לאחר שנים של הזנחה הממשלה עושה מאמצים כבירים כדי לפתח את הנגב ואחת ההחלטות החשובות בהקשר זה היא הקמת מטה הסייבר הלאומי בפארק ההיי-טק המודרני והמשוכלל בבאר שבע. פארק זה כבר מושך אליו חברות רב-לאומיות מובילות לצד סטארט-אפים, כאשר מטה הסייבר מתממשק, בעת ובעונה אחת, גם עם מערך המחקר של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב וגם עם יחידות התקשוב והמודיעין של הצבא, שעתידות להגיע לאזור.

האקו-סיסטם הטכנולוגי הישראלי, הניזון מהחיבור הייחודי בין האקדמיה, התעשייה והצבא, מביא לידי מיצוי-שיא את יתרונותיה היחסיים של הכלכלה הישראלית. יתרונות אלה נובעים מהשילוב המוצלח בין תשתיות ההון האנושי והטכנולוגי, כושר היזמות המעולה שמאפיין את היזמים בישראל, אקדמיה מצטיינת, חוש אמצאה מפותח ויכולת הסתגלות לתנאים המשתנים של שוק דינאמי גלובלי.

יתרון הסטארט-אפים

בתוך כך נשמעת הדעה, כי על ישראל להתבגר ולהיגמל מההתמכרות לאקזיטים, תוך הסטת המאמץ הלאומי להצמחת חברות בשלות ובוגרות. אינני שוללת, כמובן, את הרצון להקים פה תעשייה בוגרת, אבל לטעמי יש לנו נטייה לאומית "לשפוך את התינוק עם המים". תעשיית האקזיטים היא חשובה מאין כמותה לא רק משום שהיא מזרימה הון רב למשק הישראלי, אלא גם משום שחלק מהכספים חוזרים למערכת ומזינים בתורם את הקמת חברות הסטארט-אפ הבאות.

בעיני, הדיון הנצחי סביב השאלה אקזיט או צ'ק פוינט ישראלית נוספת הוא מיותר. אנו נזקקים גם לזה וגם לזה. אך בסופו של דבר תרבות האקזיטים היא תולדה ישירה של ריבוי חברות הסטארט-אפ. אמנם חלק מהחברות נסגרות (בישראל נסגרות בממוצע כ-500 חברות בשנה בשנים האחרונות ובשנת 2014 כמעט מחצית ממספר החברות שהוקמו באותה שנה נסגרו), אבל חברות אלה הן יצרניות גדולות של חדשנות טכנולוגית. גם אם הן נסגרות ה-IP שלהם ממשיך לחיות ועובר האלה בשרשרת המזון שמאםפיינת את שוק הטכנולוגיה התוסס שלנו.

לישראל יש יתרון יחסי עצום בהקמת סטארט-אפים ויש להעמיקו ולטפחו. לעומת זאת, יכולתה להתמודד עם ענקים הוא פחות מובהק. החדשנות שמגולמת בחברות ההזנק היא מקור כוחן וסד משיכתן אל מול ענקי הטכנולוגיה. אלה דווקא מתקשים ביצירת חדשנות בהיותם גופי ענק גדולים ומורכבים ואת החדשנות הם פשוט רוכשים על-ידי קניית סטארט-אפים, או ידע, או פטנטים.

לא ייפלא אפוא שהסאטרט-אפים בישראל זוכים לתשואה יוצאת דופן על ההשקעה (ROE). בשנת 2014 הגיעה התשואה הממוצעת על ההשקעה בסטארט-אפים לפי-6.22. המשמעות היא שבממוצע כל דולר שהושקע החזיר מעל ל-6 דולר (נתונים אלה שאובים מחברת המחקר IVC).

להגדיל את ההשקעות במו"פ

אך לא הכל ורוד באומת הסטארט-אפ. ישראל התגאתה לאורך השנים בהיקף ההשקעה במו"פ. השיעור שנע בין 3.5% ל-4% מהתמ"ג מציב אותנו, לכאורה, בצמרת הטבלה העולמית. אבל עיון מדוקדק יותר בנתונים מגלה תמונה מורכת יותר.

ראשית, ההשקעה הממשלתית במו"פ הולכת ופוחתת עם השנים, כאשר העלייה בהשקעה של חברות פרטיות קיזזה את הירידה בתקצוב הממשלתי. בעשור האחרון קוצץ תקציב המדען הראשי על ידי משרד האוצר, מהלך שפוגע ביכולת לייצר כאן חברות סטאטר-אפ חדשות. מנגד, בשאר מדינות העולם המערבי ישנה מגמה הפוכה ומרבית המדינות מכפילות ואף משלשות את התקציבים שלהן למחקר ופיתוח.

המדינות הבולטות בהקשר זה הן מדינות מזרח אסיה, כמו סין וקוריאה, המשקיעות השקעות עתק במו"פ. למעשה, קוריאה עומדת להשיג אותנו ובקרוב תגיע השקעתה במו"פ לרמה הישראלית. אבל לא רק מדינות אסיה מצטיינות בהשקעות לאומיות במו"פ. גם במדינות העולם המערבי ניכר גידול בהשקעה במו"פ. ארה"ב הגדילה את תקציב התמיכה במחקר ופיתוח פי-שישה תוך עשור. באופן דומה, האיחוד האירופי העלה את התמיכה במחקר ופיתוח ב- 43% לכ- 80 מיליארד דולר.

המשמעות היא שעלינו לרוץ כל הזמן ולו רק כדי להישאר במקום בו היינו. על הממשלה מוטלת החובה להגדיל משאבים לטובת המו"פ, תוך עידוד חברות ותאגידים להשקיע יותר במאצעות הטבות מס ותמריצים.

לסיכום, על חשיבותו של היי-טק הישראלי לכלכלה הלאומית לא צריך להכביר מילים. סקטור זה אינו נמדד רק בהיקף המועסקים הישיר או העקיף שלו, אלא גם ובעיקר בתרומתו לייצוא, להכנסת מטבע זר, למובילות הישראלית בשווקים הגלובליים, לזרימת משקיעים והשקעות לארץ ולביסוס מעמדה ומיצובה של ישראל כמעצמה טכנולוגית.

כדי שתעשיית היי-טק ובכלל זה הסטארט-אפים תמשיך להוביל את הכלכלה הישראלית ולהבטיח את יתרונה היחסי של ישראל בשווקים הגלובליים, על הממשלה להתוות תוכנית לאומית מקיפה לפיתוח מגזר הטכנולוגיה, שתתבסס על ארבעה עוגנים מרכזיים: טיפוח ההון האנושי לכל אורך שרשת הייצור, תוך חיזוק הזיקה שבין האקדמיה לתעשייה, ביסוס מודל חדש וחלופי לקרנות ההון סיכון ולחממות, תוך מעורבות עמוקה של המדינה, הענקת רשת ביטחון למשקיעים והסטת השקעות הגופים המוסדיים להיי-טק ומתן תמריצים לחברות רב-לאומיות להקמת מרכזי מו"פ נוספים בישראל.